הגעתי לכרתים צעירה, אחרי צבא.
החיים איכשהו הובילו לכאן. אולי זו המוזיקה היוונית שנשארה מילדות באוזן שמאל. עד היום כשאני שומעת ׳פוסו מו ליפי׳ אני מתרגשת כמו ילדה בת שש.

התחלתי לעבוד בחברת תיירות גדולה. נתתי שירות לישראלים בבתי מלון ברחבי האי. דרך הרגליים, הכרתי את המלונות והאנשים שנמצאים מאחוריהם. 
מי שעומד בקבלה, מי שמגיש את האוכל, ואת המנהלים שנמצאים מאחורי הקלעים. 
 

עשיתי הכל כדי שלקוחות יהיו מרוצים, יחזרו הביתה עם חוויה טובה, כמו שחלמו - ואפילו יותר.

במקביל, בעדינות, הייתי מציינת שכדאי לצאת החוצה, מחוץ ללובי המפואר - לכפר הקרוב, לחוף היפה שנמצא ממש ליד, או לטברנה המקומית שבה הכרתי אנשים טובים ואוכל טעים, ופשוט רציתי לפרגן. 
 

במהלך השנים למדתי ניהול, תיירות ומלונאות (B.A) כדי להיות מקצועית יותר ולהעמיק בענף שאני כלכך אוהבת.

ואז זה התחיל להתבהר..

פידבקים מאנשים, הודעות מלקוחות שחזרו שנה אחרי שנה: ׳לאן כדאי להגיע הפעם?׳, ׳מה את ממליצה?׳

הבנתי מהי התשוקה שלי        
       
לחבר בין אנשים לכרתים